סיפור הנובה שלנו

ה7/10 עבורנו

2:40. מגיעים לחניון רעים, פותחים שולחן קטן ומתחילים את הערב שלנו בכיף מצומצם. 

3:30. נכנסים למתחם של המסיבה. תפאורה כל כך מושקעת. מתחילים לחפש מקום לשים את האוהלים שלנו.

4:50. אופק נכנס לישון, מבקש שנעיר אותו בזריחה. 

5:30. סהר ואני (דריה) חווים את הרחבה, נהנים מהמוזיקה. הולכים לבר, צוחקים, חוזרים, עושים שטויות. 

6:15. מעירים את אופק, כמו שביקש.
6:23 מגיעים לרחבה. אופק עוד מתאפס מהשינה, עטוף בשל. עדיין לא התחמם מהריקודים.

6:29 אני חייבת להתפנות לשירותים. מתחילה ללכת, ותוך כדי סיבוב, רואה אינספור טילים בשמיים. חוזרת לאופק וסהר בבהלה, אומרת להם להסתכל, כי לא מאמינה שזו המציאות כרגע. שואלת אותם אם הם רואים את מה שאני רואה.
6:31. סוגרים את המוזיקה, מודיעים ברמקולים שיש טילים וצריך להתפנות למתחם האוהלים. 

הולכים ומגיעים לאיזור שלנו. שומעים בומים מכל כיוון, האדמה רועדת ואנחנו בטוחים שעומד ליפול עלינו טיל וזהו, נגמר הסיפור.
אנחנו יודעים שבאזור הזה צפויה התחממות, אבל כמות הטילים שעפים לנו מעל הראש מרגישה לא הגיונית.
כל מה שאנחנו רוצים זה רק לצאת מכאן. לארוז את עצמנו, ולצאת מכאן. 

אני מתחילה להכנס קצת לפאניקה. אופק מנסה להרגיע, ותוך כדי חושב על הדבר החשוב מכל- הרכב.
הוא הולך לסהר ואומר לו ללכת דרך הגדרות והרכבים, בדיוק לפי הסימון של היד שלו.
סהר רץ לרכב.
כולם מסביב מבוהלים, אנשים בפאניקה, צעקות וסטרס באוויר. 

אופק מארגן את הציוד שלנו בזמן שאני מחבקת עץ שמגן עליי, לפחות ככה אני חושבת.  

6:47. סהר, אופק ואני ברכב, עומדים בפקק ביציאת חירום לכביש.
אופק לא ממהר לחכות לכולם שיתקדמו, אז הוא עוקף את הפקק דרך השטח ועולה לכביש 232. 

נוסעים ימינה דרומה לפי הכוונת המאבטחים. הווייז מראה שמאלה לכיוון צפון.
בהחלטה של רגע, בוחרים לפרסס נגד כיוון התנועה ולנסוע לכיוון השני, הביתה.

נוסעים במהירות מטורפת, עד שרואים בהמשך הכביש 20 רכבים מפרססים באותו הזמן. 

אולי נפל שם טיל?
אחרי רגע מבינים שלא, כי אנחנו רואים ירי חי של מחבלים.  

מפרססים.
עזה ממערב. מכיוון דרום הכביש חסום. צפונה מאיתנו יש ירי של מחבלים. כמה מחבלים? אין לנו מושג. עד לרגע זה אנחנו בטוחים שאנחנו בורחים מטילים.

אני לא מפסיקה להגיד שאני צריכה פיפי כי עדיין לא עשיתי. אני צועקת על אופק שיעצור.
7:07. מגיעים למיגונית מול קיבוץ בארי. המיגונית ריקה לגמרי מאנשים.
אני מנסה לעשות פיפי, כשברקע יריות קרובות מאוד אלינו.
לא מוצאים מקום להתפנות בו, ותוך כדי מחשבה איך ממשיכים מכאן,
מגיעים אלינו שני עזתים לא חמושים וצועקים לעברנו ''מוות ליהודים'. התחושה לא טובה. מרגיש כאילו משהו עומד לקרות. רצים לרכב ונוסעים בהיסטריה.
בחוסר אונים מוחלט, בלי שום רעיון איך יוצאים מכאן, נוסעים מאוד מהר הלוך וחזור בכביש.
הנה הכניסה לקיבוץ בארי! סוף סוף אפשר לנשום לרווחה, יש לנו לאן ללכת. בטוח מישהו יכניס אותנו אליו הביתה, אוכל לעשות פיפי וגם יהיה לנו מקום בטוח.

7:16. השער סגור. תוך כדי נסיעה אופק אומר לי לצאת מהרכב ברגע שהוא עוצר, כדי שהשומר יראה אותי ויפתח לנו את הכניסה לקיבוץ.
הרכב עוצר ואני יורדת, רצה לכיוון הבותקה. מרימה את הראש ורואה חמישה חורים מירי על הזכוכית, ומבינה שיש גופה בפנים.
במקביל אופק צועק לי מהרכב לחזור, כי הוא רואה עוד שלוש גופות מעבר לשער. 
זו מלכודת מוות וודאית.

7:17. אופק עושה רוורס במהירות שמעיפה אותנו ברכב. חוזרים לכביש הראשי, שוב לא יודעים מה לעשות. חוסר האונים מתחיל להשתלט על הגוף והפחד מחלחל. עוצרים כדי לחשב את המסלול שלנו הביתה.

7:20. אופק מחייג למשטרה ותוך כדי, מבין שהדרך היחידה שלנו לצאת מפה היא להמלט בשטח לכיוון מזרח. הוא מבקש את הכוונתם של השוטרים לנסיעה בשטח כדי שנוכל לצאת מפה. השוטר בתגובה עונה לו: "יש לי עשרות שיחות כמוך, לצערי לא אוכל לעזור לך, ואמליץ לך לצאת מרכב, להתחבא ולהתפלל."
אופק מנתק את השיחה ובאותו הרגע שלושתנו רואים אנשים מתחילים להכנס למיגוניות שהיינו בהן קודם, בתקווה שישמרו עליהם מהטילים.
מתלבטים יחד ברכב אם כדאי לנו גם להכנס. סיור מוחות זריז תוך צלילי הירי ברקע, גורמים לנו להבין שאם אנחנו נכנסים למיגונית אנחנו כצאן לטבח. 

7:25 מתקדמים בכביש חזרה לכיוון רעים. הנסיעה לא קצרה, אבל אנחנו לא מרגישים כי אופק טס על הכביש.
מרחוק אנחנו רואים התאספות המונית של רכבים ביציאה מהמסיבה, ואופק מבחין בניידת משטרה ומחליט לעצור אחריה. מתחיל "צבע אדום" (אזעקה המתריעה על ירי טילים) והשוטרים מבקשים מאיתנו לצאת מהרכב ולתפוס מכסה.
כמויות של אנשים מסביבנו. כולם צועקים וצורחים. מי שבצדי הכביש כבר חוטף כדורים.
בזמן שאני מסתתרת, בוכה ומבוהלת, אופק מרים את הראש וקולט שסהר לא איתנו.
אנחנו לא יודעים איפה הוא. הוא נעלם, ויחד איתו נעלמו המפתחות של הרכב. 

מתחילים לצעוק ולהתקשר אליו, ולא זזים מהמקום שלנו. הרכב פה איתנו.

7:35. סהר רואה שלושה אנשים ירויים ומדממים מהרגליים ומחליט למצוא את הדרך של כולם החוצה רחוק מכאן. הוא פונה לשוטר לידו, ומעלה רעיון לפתוח ציר נסיעה בשטח, ולפנות את כולם לכיוון מזרח. נהיה עומס עד כדי כך שאנשים לא מצליחים להתפנות מהמסיבה. השוטר אומר לו שאין אפשרות כזו, בגלל שזה שטח צבאי סגור, אז סהר מחליט לקחת את האחריות לידיו, לחזור לכיווננו וליידע כמה שיותר אנשים בסביבתו שהמפלט היחיד שלנו הוא בשטח, לכיוון מזרח. 

7:40 סהר מגיע אלינו בריצה. אנחנו רואים אותו צורח "שמאלה, שמאלה". הוא זורק לאופק את המפתח ושלושתנו קופצים לרכב.
מתחילים נסיעה פראית בשטח סבוך מלא באבנים ובורות, מנסים לא לפגוע באנשים שרצים סביבנו, ומבינים שבמידה ואנחנו עוצרים, הרכב נתקע. 

8:14. מגיעים למבוי סתום בשטח, ואנחנו רכב שלישי בשיירה. אחרינו עוד 40 רכבים.
מפרססים במקום ומחפשים דרך אחרת לברוח. 

8:32. מבינים שאנחנו בתוך השטח, סביבנו נופלים טילים בלי הפסקה. אני עדיין צריכה פיפי, והסיטואציה לא ממש עוזרת. אני מרגישה שאולי אנחנו לא חוזרים היום הביתה, ומתחילה להגיד "שמע ישראל" ברכב. 

8:45. אנחנו עדיין בשטח, ולפתע רואים חבורה של אנשים מחליפים גלגל בהיסטריה. אופק עוצר ליד אחד מהם, הוא נראה מקומי, ושואל אותו איך יוצאים מהשטח הביתה. הבחור לא מהסס לרגע, ואומר: "עוד 500 מטר פנו שמאלה, ואחר כך יש לכם עוד שמאלה. תסעו עד הסוף ותגיעו ליציאה לכביש המהיר." 

8:53. רואים מרחוק כביש שאנשים נוסעים עליו מהר. לא מאמינים. יכול להיות שאנחנו בטוחים? 

את היום הזה שרדנו בשלום, אופק, סהר ואני. מאותו היום ראיית החיים שלנו השתנתה מקצה לקצה, וההבנה של מה באמת חשוב תפס רלוונטיות עמוקה בנפש שלנו. למדנו איפה להשקיע את האנרגיות שלנו, למקד את המחשבות למקום חיובי, עם כל הקושי. למדנו מחדש את המשמעות של מילים, ואת הכוח שיש לנו בידיים להעביר את המילים האלה הלאה. אם זה דרך אבנים, ספרים, או במדיה.
בנימה זו אשתף, שהנס הזה הביא איתו דברים טובים וגם פחות, שאנחנו מתרפאים יום יום דרך העשייה שלנו ולומדים כל יום על התמודדויות חדשות מול הדבר הזה.
שמחים לחיות את החיים
גאים להביא טוב לעולם.
♥